אחרי המון ציפייה, המון שמועות והמון יחסי ציבור, הסרט אווטאר של ג'יימס קאמרון יצא לאקרנים. כבר כאשר שחררו האולפנים את הקדימון באירוע מיוחד, היה ברור שרבים אורבים לסרט מסביב לפינה, ורק מצפים לנעוץ בו שיניים ביקורתיות. עם זאת, בשבילי, דווקא זה היווה סיבה נוספת ללכת לראות את הסרט ולגבש עמדה משלי.
בשורה התחתונה, מדובר בסרט מהנה ביותר, בעל קו עלילתי מעניין (גם אם לא מקורי ביותר) ומראה מרהיב ומושקע להפליא. ישנם רגעים בסרט שהם פשוט מהפנטים. בכלל, הסרט גורם לסופרלטיבים הנשפכים על סרטים אחרים להראות נלעגים. בניגוד לזבלוני אפקטים אחרים, אווטאר עשוי בטוב טעם, והוא מתקדם באופן יציב אל עבר מסר בהיר וחד. "ג'יימס קאמרון אף פעם לא היה ידוע כמספר מעודן", אמר לי חבר. וזה נכון, אבל על חולשת הסרט מבחינת עידון יותר ממפצה הנשמה הרבה שהושקעה בו וניכרת בכל חלקיק שנייה.
צריך רק לראות כיצד שדרג ג'יימס קאמרון סרטים כגון שליחות קטלנית עם שליחות קטלנית 2, הנוסע השמיני עם הנוסע השמיני 2, כדי להבין מה מוביל את האיש בעשייתו הקולנועית. טיטניק אף הוא דוגמה טובה לכך. קאמרון הוא מסוג הבימאים שלא יודעים מנוח עד שהם מביאים את יצירתם לדרגה אפית מבחינה קולנועית. קפיצת המדרגה הזאת היא בבחינת סוג של סם, משום שהחידושים של פעם הם הקלישאות הסרוחות והמשומשות של היום. מבחינה זאת, אווטאר הרגיש לי מעט כמו ניסיון נואש להדהים שוב את הקהל עם משהו שלא נראה מעולם על המסך הגדול. לטעמי, קאמרון הצליח לעשות זאת שוב, ואני ממליץ בחום לזנוח את הציניות וללכת לסרט עם ראש פתוח. עם זאת, לא הייתי רוצה להיות במקומו של הבמאי, כשהרעש סביב אווטאר ידעך, והוא יצטרך לחשוב כיצד להתעלות עליו.
פוסט-מודרני מדמם
פוסט-מודרני מדמם כפי שכל פוסט-מודרניסט טוב יודע, סיפור טוב מתחיל מהסוף: אני שוכב על הספה,
כללי
"עולמות 2013" שלי ותודות
כנס "עולמות", הלוא הוא כנס האביב של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ועמותת טולקין הישראלית,