תם כנס עולמות 2010. אז אורח כבוד לא היה, אבל קשה להגיד שחסרונו הורגש. אני מניח שזה נחמד כשיש אורחי כבוד (בייחוד כאלה שמישהו אשכרה שמע עליהם), אבל ניתן להסתדר יופי גם בלעדיהם. אולי אפשר אפילו להגיד שיש משהו מיוחד יותר בכנסים ללא אורחי כבוד, כי אז העניין האמיתי הוא האנשים. אף אחד לא נורא ממהר לתפוס כרטיסים לאירוע המרכזי, או להשיג חתימה, או לחיצת יד, או ארוחת ערב או מה שזה לא יהיה עם אורח הכבוד. יש רק אנשים. האנשים… הרגע הזה בו מגיעים לכנס הוא תמיד רגע קסום בשבילי, מלא התרגשות מהולה בחשש. האם מאחורי הדלתות, בקצה המדרגות ממתינה ההמולה הנרגשת, הצבעונית והשמחה של כנס מוצלח, או שמה התחושה הכבידה של רחבה ריקה בכנס כושל (משהו כמו מסיבת יום הולדת בלי אורחים, אבל הרבה יותר עצוב). עולמות 2010 הוכרז כהצלחה בעיניי, לאחר שצריך הייתי לפלס את דרכי בין אי אילו עוטי גלימות צבעוניות וחובשי מגבעות למיניהם. ההרצאה והפאנל עברו ללא תקלות מיוחדות והיו מהנים מאוד. האולם היה כמעט מלא בשניהם וגם הפידבקים היו לא רעים. במהלך ההרצאה ולאחר סיומה נשאלו שאלות מצויינות. מבחינתי זה סימן טוב. זה אומר שכנראה עשיתי את שלי. שאלות טובות דורשות הבנה ודורשות עניין. זה מן הסכם כזה: הקהל מצפה ממני לדבר לעניין. אני עושה כמיטב יכולתי, ובתמורה מצפה ממנו להגיב ולשאול שאלות לעניין. ככה זה מעניין לשני הצדדים. לא יצא לי להיכנס ליותר מדי אירועים, אבל מבין האירועים אליהם נכנסתי, בלטו הרצאתה של ד"ר קרן לנדסמן האנרגטית – "שפעת החזירים והמוות השחור נגד מגפת הזומבים ונגיף הערפדים" והרצאתו של שחר גל-נור – "קסמים בקולנוע: מציאות עתידית". ד"ר לנדסמן, הצליחה (כהרגלה, יש לציין) לסחוף אודיטוריום שלם מלא מפה לפה במסע בעקבות המגיפות שמחקו חלק נכבד מאוכלוסיית העולם, אך זכו לייצוג פושר ושגוי על המסך הגדול. שחר גל-נור, במאי דוקומנטרי אשר הגיע כל הדרך מהצפון הרחוק, העביר סקירה מרתקת על הקסם הקולנועי (וגם על האפקטים), מימיו הראשונים ועד היום. בהרצאה זכינו לראות קטעים נבחרים מראשית ימי הקולנוע, בהם היה המדיום עצמו מן קסם, והתקדמנו בהדרגה עד לימינו אנו. שחר ביקש, ולטעמי גם הצליח, להראות כיצד אפקטים–כאשר הם משרתים את העלילה ולא להיפך–יכולים לקחת אותנו למקומות חדשים ולא נודעים, ולגרום לנו לתחושת ה-"וואו". הפקת המקור של הכנס – זומבי.קון הייתה מדליקה ברמות חדשות. כל פעם מחדש אני מופתע מכמות ההשקעה והכישרון הניכרים בהפקות האלה. הייתי משלם כסף טוב בשביל לראות מחזמר או "תסכית זמר" שכזה. אז נכון שבאמת שילמתי עבורו, אבל הייתי משלם שוב בשביל לראות אותו שוב – יותר תלת מימדי מאווטאר, יותר מקורי מאליס בארץ הפלאות ובלי פופקורן או פרסומות. מה עוד אפשר לבקש? לאחר טקס הסיום (באחת וחצי בלילה!) השארתי מאחורי את עולמות 2010 ופניתי ללכת הביתה. היה כנס עמוס, טעון ומלא אקשן. תחנה הבאה – בדיון!