בחזרה מפסטיבל סולם יעקב. מוסיקה טובה, חברים טובים, אווירה טובה… היה כיף. עם זאת, אני מתחיל להבין למה התכוונו אנשים שהפסטיבל לא מה שהיה פעם. כמות התינוקות מצד אחד, ובני הנוער מצד שני הפכה את הפסטיבל לשילוב הרסני של מעון יום ובומבמלה. במקום הסשנים המוסיקליים המגניבים הנוצרים בספונטניות על ידי חבר'ה נעימי הליכות, פתאום אפשר היה לראות כמות לא מבוטלת של נערים חשופי חזה ו"מגניבים" ונערות מפזזות במחולות חיזור אחר תשומת לב. במקום המשפחות המנומסות והילדים שהיו כל הזמן תחת פיקוח, לובי המלון הפך למשחקייה וממש צריך היה להיזהר איפה לדרוך כדי לא לפגוע בעולל מצווח. אני מתכוון לתת לפסטיבל עוד ניסיון, ואם אראה שהמגמה נמשכת, נראה לי שפשוט אגיד תודה על הזיכרונות ואפרוש. ואם כבר מדברים על תקופות שחולפות ועל פרישה, הרי שלכל אורך הפסטיבל ניסינו ליהנות מכל רגע, לאור ההבטחה כי בשש בערב יגיע סוף העולם. לקראת השעה היעודה החלטנו בכל זאת לנסות לראות את הקץ מהבית. מועד סוף העולם הגיע כשהיינו כבר כחצי שעה נסיעה מתל אביב… פייר? לא היה משהו. או שהעולם במצב כל כך גרוע שסוף העולם לא גרם לשינוי כה יוצא דופן, או שמישהו שוב טעה בחישוב. ובכל זאת, היה כיף. ובכל זאת היה נחמד לראות את כל הפנים המוכרות ולהיסחף לפרקים לעולמות מלאים מוסיקה ופולקלור מרחבי העולם. וחשוב לא פחות, גם השנה מצאתי בדוכן הספרים של דבי מספר ספרי ילדים מבטיחים שצורפו אחר כבוד לאוסף. ייקח קצת זמן עד שאוכל להגיע אליהם, לאור העובדה שאני עדיין צריך להתמודד עם מבחני סוף הסמסטר, אבל יש למה לצפות. אני בעיקר מצפה לכך שבפסטיבל הבא לא אצטרך להעביר חלק נכבד מהזמן בינות לספרים בהתכוננות למבחן.