ג'ינג'י ושחור-לבן/ נדב אלמוג

מעשה שהיה בשני חתולים –

לשמם לא שאלתי, אז אפרידם בצבעים.

הראשון היה ג'ינג'י, חתול כתום לתפארת,

השני שחור-לבן, עם עין סוררת.

בוקר אחד, הגיע ג'ינג'י והוא מנומנם וחצי בחלום.

לבקש קצת חלב הגיע הלום.

הוצאתי לחתול כוס עם חלב,

שהיה קר ומרענן ביום של שרב.

ישבנו כך שנינו בעצלתיים,

החתול עם החלב ואני עם כוס מים.

אחרי שהעברנו כך זמן מה בנעימים,

הגיע חתול שחור ולבן לבדוק מה העניינים.

ראה אותנו ומיד נעשה ממורמר,

שוב, אוף! שוב הגיע מאוחר.

החל בקנאה לפתל הזנב.

"מדוע לחתול ג'ינג'י יש כוס חלב?"

הוא הביט בתאווה בכוס ממנה שתה ג'ינג'י לאטו

ולמרות שפחד ממנו, החליט להטרידו.

הוא החל להציק ולדחוף ולדרוש

ובכל הזדמנות ניסה להכניס את הראש.

כדי למנוע ריב, שריטות ומהומה,

הוצאתי לחתול שחור-לבן כוס חלב תאומה.

בגודל, תכולה וכמות לא היה הבדל בין השתיים.

לצורך העניין, הן היו כמו שתי טיפות מים.

אבל בעוד שג'ינג'י השמן לא בזבז אף רגע קט,

והמשיך לרוקן את ספלו לאט-לאט,

שחור-לבן רק עמד, רחרח ובחן בזווית העין.

את לשונו בחלב אף לא טבל עדיין.

מחשבות וחשדות התגנבו לו לראש:

"אולי ג'ינג'י עובד עליי," הוא החל לחשוש.

"אם ג'ינג'י שותה מספלו ולא מספלי,

אולי החלב שלו טוב יותר משלי?"

מרגע שנכנסה לחתול המחשבה לראש,

מוכרח היה לשוב להציק ולדחוף ולדרוש.

רק כדי ששחור-לבן יפסיק כבר לקטר,

החליט חתול ג'ינג'י פשוט לוותר.

"עכשיו רק עוד בוקר," כך השמש אומרת,

"אז פשוט אלך לחפש ארוחה אחרת."

הוא לא היה צריך ללכת רחוק, כמובן,

בטרם נתקל בכוס החלב של שחור-לבן.

ג'ינג'י חשב "אולי יש לבקש רשות?"

אבל חברו רק התעלם באדישות.

החתול הכתום לא התעצב ואף לא נעלב –

והרי חלב, הוא חלב, הוא חלב!

ואם הוא עצר לחשוב פעמיים,

היה זה רק בגלל שבכוס החדשה היה חלב כפליים.

חתול שחור-לבן לא שתה עוד ורק הביט בקנאה וזעם.

הייתכן שההחלפה הייתה חסרת-טעם?

אם ג'ינג'י ויתר כך, בלא תנאים,

ברור שהחלב שלו עכשיו מוכרח להיות יותר טעים.

"אבל הכוס ההיא הונחה בשבילי.

לכן ברור שהיא חייבת להיות רק שלי!"

שב חתול שחור-לבן על עקביו

ונהם, "ניראה מי יעבוד על מי עכשיו!"

חתול ג'ינג'י לא נזקק להרבה שכנוע.

כך, או כך, נותר אדיש ורגוע.

"מה זה חשוב מהיכן בא החלב?

העיקר שיש והוא קר ועכשיו."

חתול שחור-לבן, שבדיוק עמד לשתות,

חשב שהוא פשוט רוצה להתחיל לבכות.

"איך אני שוב עם הכוס הראשונה?

הפעם אחליף עם ג'ינג'י, פעם אחרונה."

אבל זו לא הייתה הפעם האחרונה, כי במחשבה,

תמיד נשארה הכוס של ג'ינג'י יותר טובה.

חתול שחור-לבן פשוט לא ידע להסתפק,

ולכן, לא משנה היכן עמד, הספק נשאר אותו ספק.

וכך הם היו ממשיכים אולי לעולם,

אם ג'ינג'י לא היה עוצר לבסוף, במבט משועמם.

הוא ליקק את שפמו ולא שכח "תודה" ליילל,

בטרם הלך למצוא מקום לנמנם בצל.

חתול שחור-לבן הביט בחשד בג'ינג'י כשהלך,

ואז צהל: שתי הכוסות שלו, כעת? הוא ניצח!

כשהתכונן סוף כל סוף להתחיל לשתות,

לא התאפק ופשוט התחיל לבכות.

איך בדיוק, מצפים מחתול קטן לשתות,

כשיש אמנם שתי כוסות, אך ריקות?

איך הצליח ג'ינג'י להערים כך עליו?

"לך תסמוך על חתול עם חלב!"

חשבתם ששחור-לבן את הלקח למד?

אולי. אך בינתיים רק הלך לרטון בצד.

ואני סתם חשבתי – אם הייתי מוזג להם עוד חלב,

מה לדעתך היה קורה עכשיו?

-הסוף-